War Poet

SHUT DOOR

The door’s always opening,
the darkness licks like a fawning
dog, the light from the draft
bites back, after which the
dark retreats and within,
packed, noisy, clippings
from the fashion mags play

dumb. Just after midnight,
as in a French novel, the door
opens (again), and a boy/girl
glances at his/her watch,
exits alone.
This is how the poem begins.
This is how the poem began

and its beginning is behind us already
like a door. History stood
unblinking, but not in response
to our disbelief
(this very night
the Minister of Killing

decided to raze a village
located only a cry for mercy
from the din of this bar—and we
don’t believe in history?)
the door shuts to seal the
clamor, the street
drowns in silence
as eyes adjust
to see clearly, like
diving underwater, like
diving underwater for the
last, diving last and
last, a cold grasp

among shadows, soft
stones, seaweed, minnows,
evil winds embracing,
embracing. Again the door
opens (the light scratches, noise
grates), slams shut. The world is
welded to the night, a man leaves

the bar (if so, a woman
left earlier), glances
back a moment, hurries
in her wake, everything emerges
from the thrill of that initial
step. His knees shake, his
voice hoarsens when he opens

his mouth, in a moment
love ensues, maybe
they’ll end up having
a girl and when
she’s three months old their home
will rejoice at the sight
of the newborn, the hope of living
in one place, without the urge

to wander, without cries for
mercy outside the window.
Now it’s still dark. Life
isn’t Paris (I know
that’s not the point,
it’s just impossible, all this shutting) one must
continue, from the darkness of the mountain
to the dark

of the desert. It’s just too painful
to speak of the sea or
of the death that surrounds
the death that betters us
or of the death of our dreams
or the dreams of our parents
of their parents’ dreams

we know nothing, not even
their native tongues, son
I have no blessing for you either
save that may you forget
the language in which your father
wrote his books

דלת סגורה

דלת סגור
תָּמִיד הַדֶּלֶת נפְִתַּחַת
הַחֹשֶׁךְ מְלַקֵּק כְּמוֹ כַּלְבָּה
חַנפְָניִת, ואְוֹר מִן הַפֶּתַח
מַחְזיִר נשְִׁיכָה, אַחַר
כָּךְ הַחֹשֶׁךְ נסָוֹג וּבִפְניִם
בַּצְּפִיפוּת, בָּרַעַשׁ, גּזְיִרֵי
אֲנשִָׁים מִשְּׁבוּעוֹניֵ אָפְנהָ

אִלְּמִים. קְצָת אַחֲרֵי חֲצוֹת
כְּמוֹ בְּרוֹמָן צָרְפָתִי, הַדֶּלֶת
(שׁוּב) נפְִתַּחַת, וּבָחוּר/ה
יוֹצֵא/ת, מַבִּיט/ה בַּשָּׁעוֹן
הוֹלֵךְ/ת מִשָּׁם לְבַד/ה.
כָּכָה מַתְחִיל הַשִּׁיר.
כָּכָה הִתְחִיל הַשִּׁיר

וּתְחִלָּתוֹ כְּבָר מֵאָחוֹר
כְּמוֹ דֶּלֶת. שׁוּם הִיסְטוֹרְיהָ
לֹא רָגשְָׁה, לֹא מִשּׁוּם
שֶׁאֵיננֶּוּ מַאֲמִיניִם בָּהּ
(בְּעֶצֶם הַלַּילְָה הַזּהֶ
הֶחְלִיט שַׂר הַהַשְׁמָדָה

לִמְחֹק כְּפָר שָׁלֵם
בְּמֶרְחַק זעֲַקַת תְּחִנּהָ
מִן הַבָּר הָרוֹעֵשׁ, ואֲַנחְַנוּ
לֹא נאֲַמִין בַּהִיסְטוֹרְיהָ?)
הַדֶּלֶת נסְִגּרֶת ועְִמָּהּ נאֱֶטָם
גּםַ הָרַעַשׁ, אַחַר כָּךְ טוֹבֵעַ
הָרְחוֹב שׁוּב בְּשֶׁקֶט
וּמִתְרַגּלְוֹת הָעֵיניַםִ
לִרְאוֹת בִּבְהִירוּת, כְּמוֹ
בִּצְלִילָה אַחֲרוֹנהָ, כְּמוֹ
בִּצְלִילָה אַחֲרוֹנהָ
כְּמוֹ בִּצְלִילָה אַחֲרוֹנהָ
אַחֲרוֹנהָ, בַּקֹּר הַחוֹפֵן

בֵּין צְלָלִיּוֹת, סְלָעִים
רַכִּים, אַצּוֹת, דְּגיִגיִם
רוּחוֹת רָעִים וּמְחַבְּקִים.
וּמְחַבְּקִים. שׁוּב נפְִתַּחַת
הַדֶּלֶת (אוֹר שׂוֹרֵט, רַעַשׁ
מְנסֵַּר) ונְטְִרֶקֶת. הָעוֹלָם
מֻסְגּרָ לַלַּילְָה, מִן הַבָּר

יוֹצֵא גּבֶר (אִם כָּךְ קֹדֶם
יצְָאָה מִשָּׁם אִשָּׁה), מַבִּיט
לְאָחוֹר, לְרֶגעַ, מְמַהֵר
בְּעִקְבוֹתֶיהָ, הַכֹּל יכָֹל
לְהַתְחִיל בַּצַּעַד הַנּרְִגּשָׁ
הַזּהֶ. בִּרְכָּיו רוֹעֲדוֹת
קוֹלוֹ יצְִטָרֵד אִם יפְִתַּח

אֶת הַפֶּה, עוֹד רֶגעַ
תַּתְחִיל אַהֲבָה, אוּלַי
בְּסוֹפָהּ תִּולֵָּד לָהֶם
תִּינֹקֶת, וּכְשֶׁתִּהְיהֶ
בַּת שְׁלֹשָׁה חֲדָשִׁים
ימִָּלֵא בֵּיתָם רִנּהָ, אָדָם
חָדָשׁ בַּבַּיתִ, תִּקְוהָ לִחְיוֹת
בְּמָקוֹם אֶחָד, בְּלִי רָצוֹן

לִנדְֹּד, בְּלִי זעֲַקוֹת
תְּחִנּהָ מִחוּץ לַחַלּוֹן.
עַכְשָׁו עוֹד חֹשֶׁךְ. הַחַייִּם
לֹא פָּרִיז (אֲניִ יוֹדֵעַ
זוֹ לֹא הַנּקְֻדָּה
אִי אֶפְשָׁר לִסְגֹּר) ישֵׁ
לְהַמְשִׁיךְ, בֵּין הַחֹשֶׁךְ
מִן הָהָר לַחֹשֶׁךְ

מִן הַמִּדְבָּר. עַל הַיםָּ לֹא
נדְַבֵּר מֵרֹב כְּאֵב, ולְֹא
עַל הַמָּותֶ סְבִיבֵנוּ
הַמָּותֶ שֶׁלְּטוֹבָתֵנוּ
ולְֹא עַל מוֹת חֲלוֹמוֹתֵינוּ
ולְֹא עַל חֲלוֹמוֹת הוֹרֵינוּ
עַל חֲלוֹמוֹת הוֹרֵי־הוֹרֵינוּ

אֵיננֶּוּ יוֹדְעִים דָּבָר, גּםַ
לֹא אֶת שְׂפוֹתֵיהֶם, בְּניִ
ואְֵין לִי בְּרָכָה בִּשְׁבִילְךָ
זוּלַת שֶׁתִּזכְֶּה לִשְׁכֹּחַ
אֶת הַשָּׂפָה בָּהּ כָּתַב
אָבִיךְ אֶת סְפָרָיו

Continue reading: “A Note.” Or view as a single page.

Joshua Cohen is the author, most recently, of Witz. A collection of novellas, Four New Messages, is forthcoming from Graywolf Press in 2012.